"תשעים אחוז מהסטודנטים שלי", אמר לי נשיא האוניברסיטה המקומית, "הינם אנשים הדוגלים ביחסיות מוסרית".
יחסיות מוסרית, שהיא למעשה מעין 'דת' הרווחת באוניברסיטאות ארה"ב, טוענת שאין מושג של סטנדרטים מוסריים עליונים; מוסריותה של כל חברה היא יחסית לתרבותה ולהשפעות ההיסטוריות. בהתאם להשקפה זו, התנהגות רעה בארץ אחת, תחשב כהתנהגות טובה בארץ אחרת. איש היחסיות המוסרית עשוי להאמין שהתנהגות מסוימת היא רעה עבורו אך לא לגבי אחרים.
לעומת זאת, מוחלטוּת מוסרית היא האמונה, שישנם סטנדרטים מוסריים אוניברסליים, על פיהם ניתן לשפוט התנהגויות לטוב ולרע. אנשי המוחלטות המוסרית טוענים שהעובדה שהיחסיות המוסרית קנתה לה שביתה בקרב הנוער מהווה איום קיומי לחברה. ברגע שנאמין שהערכים המוסריים שלנו ניתנים למשא ומתן בחברות ותרבויות אחרות, החובה לשַמר ערכים אלו בתוך החברה שלנו תקטן באופן משמעותי. כתוצאה מכך, יסודות החברה שלנו נמצאים בסכנה.
אולם מוחלטוּת מוסרית מגיעה עם סדרת סכנות משלה. אנו מתגאים בכך שאנו חברה דמוקרטית בה כל אדם זכאי לקבל החלטות משלו בענייני מצפון. כיצד נוכל לעשות זאת בחברה בה המוסריות מוחלטת?
גם האיסלם הקיצוני וגם הדמוקרטיה הליברלית המערבית דומים בגישתם: האיסלם הקיצוני רוצה לכפות את השקפתו המוסרית על אחרים, והדמוקרטיה רוצה לכפות את החופש על כולם.
לבחור בין מוחלטות מוסרית לבין יחסיות מוסרית זה כמו שנצטרך להחליט בין שתי עוולות שוות בדרגתן. אם יחסיות מוסרית מובילה לתוהו ובוהו ומוחלטות מוסרית מביא לרודנות, מה נשאר?
תשובתה המצוינת של היהדות לדילמה זו היא גם מאוזנת וגם מאלפת.
היהדות רואה במוסריות דבר מוחלט. אולם, למרות שיש בה הרבה חוקים ונורמות מוסריות שלפיהם היהודי אמור לנהל את חייו, הרי המוסריות האוניברסלית – החוקים שהיהדות מאמינה שצריכים לחול באופן שווה על כל העמים והתרבויות – הם בסיסיים ביותר. הם נקראים שבע מצוות בני נוח, שמתוכם שש מצוות הם איסורים נגד רצח, גניבה, ניאוף, התאכזרות לבעלי חיים, עבודת אלילים וחילול השם.
היהדות היא מינימליסטית ולא אימפריאליסטית לגבי החלת הסטנדרטים המוסריים היהודיים על אחרים. במקום לתת לעולם ספר חוקים, היא ייסדה את המצווה השביעית של בני נוח, שאומרת שיש לקבוע מערכת משפט בכל תרבות. במילים אחרות, כל חברה צריכה להחליט, באמצעות המערכת המשפטית שלה, אלו חוקים מוסריים נוספים, חוץ מששת מצוות בני נוח הבסיסיות, צריכות לחייב אותה.
על ידי הגבלת מספר החוקים המוסריים המוחלטים לכלל העולם לשש מצוות בלבד, ואחר כך מתן היתר לכל תרבות לייסד חוקים נוספים כראות עיניה, היהדות צועדת בשביל הזהב בין יחסיות מוסרית לבין מוחלטות מוסרית. ברור, כי בלי מינימום של עקרונות מוסר שאין עוררין עליהם, לא יהיו לחברה יסודות מוסריים שעליהם ניתן להישען. אך על בסיס היסוד הזה, כל חברה, בהסתמך על ההשפעות ההיסטוריות והתרבותיות המיוחדות שלה, צריכה להחליט על הסוגיות המוסריות שהיא עומדת בפניהן בניווט חיים האזרחיים היומיומיים.
